יש מעט קריאייטיבים כרגע כמו אלכס גרלנד. אחראי על סרטים כמו אקס מכינה ו הַשׁמָדָה , גרלנד מביא לנו את תכונת הבימוי השלישית שלו גברים, וזה ממש תוספת לפילמוגרפיה שלו שכבר ערמה. אבל גברים הוא גם לא לבעלי לב חלש ויהיה מסע מעניין אל הנפש הקולקטיבית שלנו ככל שנקבל עוד תגובות מהסרט האחרון של גרלנד. יש דבר אחד להגיד עליו גברים, אם כי: רורי קינאר בטוח יודע איך לשחק גבר מפחיד.
**ספוילרים לאלכס גרלנד גברים לשכב קדימה.**
סוייר הפסיד
של אלכס גרלנד גברים שואל אותנו את השאלה הפשוטה והמאוד ניתנת לקשר של מה אם גברים עשו טראומה לאחרים ואז יאשימו את אלה שהם פגעו בבעיות שלהם? סרט שהפחיד אותי גם בגלל הפחד שלי מלהיות לבד בבית גדול וגם בגלל הפחד שלי ללכת לבד בלילה, זה חקירה של הטראומה של הארפר (ג'סי באקלי) על מותו של בעלה, ג'יימס, בגילומו של פאפה Essiedu.
דרך ההתמודדות שלה היא לצאת לחופשה של שבועיים בעיר כפרית קטנה, שם היא פוגשת מצעד של גברים, כולם נעים בתגובותיהם להארפר ולמצבה, וכולם מגולם על ידי רורי קינאר. העלילה הבסיסית של גברים היא רק הארפר מפרקת את הכאב שלה וממורמרת בגלל מערכת היחסים שלה עם ג'יימס והייסורים הבלתי פתורים בה ממותו של ג'יימס והאשמה שהוטלה עליה.
זה מתבטא בסדרה של רורי קינרס שרודפים את רגעי הערות שלה ומאשימים אותה בעקביות בבעיות שלהם, והבוהק שבהם הוא כאשר הכומר שם את הפיתויים שלו על הארפר ומאשים אותה בכוח שיש לה עליו. קשה לצפייה, לא רק בגלל שזהו הסגנון החתימה של גרלנד שמשאיר אותך לא רגוע כשאתה צופה בסיפור מתפתח, אלא בגלל שהוא גם (בשבילי לפחות) העלה הרבה מהפחדים שלי לגבי הקיום בעולם הזה בתור אִשָׁה. היו מספר פעמים שבהן צפיתי בהארפר מסתובב בלילה לבד, וחשבתי איך לעולם לא אעשה זאת.
יש דימויים בסרט הזה שיישארו איתי לזמן מה ויציקו לי בראש, כמו שרורי קינר יולד גרסאות שונות שלו שוב ושוב עד שהוא הופך לג'יימס, שמספר להארפר שוב על כך שכל זה באשמתה.
אבל אפילו עם הבחירות הסגנוניות והצילום היפה של הסרט הזה, נשארתי כל הזמן חוששת למה שעתיד לבוא. למזלי טעיתי בתחזיות שלי להארפר ולסרט בכללותו, אבל זה בהחלט אחד שמרגיש כאילו צפייה שניה תהיה מועילה עכשיו כשהפחד והדאגה הראשונית שלי לא כל כך חשובים. ובכל זאת, אני כן מרגיש שזה סרט שהוא, למרבה הצער, הולך להרגיש כמו חוויה אוניברסלית. לעתים קרובות אני חושש מחלונות בלילה למי שמסתכל פנימה ולגרלנד אוהב לכלול את הדימויים האלה בסרט הזה.
הדבר שהכי קשה לפרוק הוא האשמה המתמדת. לזכותה ייאמר שהארפר נלחמת בדחף לקחת על עצמה את חטאי הגברים בחייה ולא להפנים אותם. אבל הצפייה בסרט היא תזכורת מתמדת שזה העולם שבו אנחנו חיים. נשים כל הזמן מוצגות כבעיה כשאנחנו פשוט קיימות. סצנת הכומר היא זו שבאמת מביאה הביתה את המסר המרכזי של גרלנד גברים בכך שהוא שם את המאבקים שלו עם ההדחקה המינית שלו על הארפר. אפר אשם למרות שהיא לא עשתה דבר כדי לפתות אותו.
תוכנית הטלוויזיה של ולריה עונה 3
הרבה הוא הדרך עם אמנים כמו גרלנד, היו רגעים בסרט הזה שבהם אמרתי את אלכס בקול רם בחדר ההקרנה. בעיקר כשיש סכין ותיבת דואר. שנייה רק לסדרה של רורי קינרס בסוף. החסד האמיתי היחיד שיש להרפר הוא חברתה ריילי (גייל רנקין) לאורך הסרט שממשיכה לנסות ליצור איתה קשר ולעזור לה לעבור את הכאב הזה וזה מרתק איך שלוש הנשים בסרט הכל קיים בתוך הגברים של הכפר הכפרי הקטן והדינמיקה בין ג'יימס להארפר.
זה גס, מדמם, קשה לצפייה, וסרט שמאלץ אותך לחשוב על הכאב שכל כך הרבה נשים עמוסות בו. זה סרט שאני בהכרח אחשוב עליו די הרבה זמן, בדומה לשאר העבודות של גרלנד, אבל זה גם הולך להיות מסע מעניין ככל שיותר ויותר אנשים יראו אותו.
גרלנד נותן לנו עוד גבול שדוחף את חקר העצמי, התודעה והחברה. רק אולי תיכנס גברים על בטן ריקה ו...לא ב-10 בבוקר.
(תמונה מומלצת: A24)
